כמו כל סיום, אולי אתחיל בנוסטלגיה. אחרי 1700 פוסטים ותגובות קצת קשה לי לסכם את החוויה שלי בקורס באופן שבאמת מתייחס לכל מה שהתרחש כאן. מעולם לא ניהלתי בלוג, ודרך הקורס הזה ראיתי עד כמה מחייב ודורשני יכול להיות התפקיד הזה של “בלוגר”. זו ללא ספק הכותרת הראשית האישית שאני יכול לייצר עבורי מתוך חווית הקורס.
בנייתו של הקורס הזה התחילה בקיץ שעבר, היה לקרן ולי ברור שאנחנו רוצים להתנסות בקורס התנסותי שבו נשתמש במדיות החדשות. היינו אחוזי התלהבות ודמיינו כיצד הדברים יכולים להתרחש. כאשר התחלנו לבדוק את הפלטפורמה שעליה הקורס ירוץ, זה נראה לי דמיוני. כמה ימים לפני פתיחת הקורס עדיין שקלתי לומר לכולם, “סליחה, טעות…”, ולעבור לפורמט מוכר וידוע יותר לי ולסביבה. אני בטוח שללא העשייה האין סופית של קרן ושל צוות השיווק והמיחשוב, זה באמת מה שהיה קורה.
הרקע המתודולוגי של הקורס הגיע משני נתיבים שונים ובלתי תלויים. האחד הוא העולם הוירטואלי על כל הפלטפורמות הרבות והמורכבות שלו. הבסיס השני הוא הענף של ה”למידה מתוך התנסות”, ובעיקר המתודולוגיות והתיאוריות שמגיעות מתוך הגישה הפסיכואנליטית מערכתית של טביסטוק. ההתנסות שלי בתחום הזה לא היתה מעולם וירטואלית. מדובר בסדנאות ומפגשים קבוצתיים שבהם מתרחשת דינאמיקה קבוצתית כלשהי, ומתוכה עולות תובנות לגבי פעילותם של ארגונים, צוותי עבודה, ועובדים בתוך מערכות ארגוניות. הלא-מודע אינו תופעה ייחודית לחדרי הטיפול הפסיכולוגי. הוא מלווה תהליכים אנושיים וקבוצתיים בכל תחום, ומנהלים בארגונים מודרניים, אשר מבוססים בעיקר על איכות פעולתו של המשאב האנושי, יכולים להפיק רבות מהבנה של אותם תהליכים סמויים, שרוחשים ואולי קובעים פעמים רבות את אופן ההתנהלות של אנשים וארגונים. כאשר התחלנו לחשוב על האופן שבו הקורס הוירטואלי שלנו יתחיל לפעול, הבנו שגם אם בחזית יופעלו פרויקטים ונושאים ניהוליים, הרי שברקע יפעלו באופן סמוי וגלוי תהליכים פסיכולוגיים רבים, הן ברמת הפרט והן ברמת הצוות. עצם העובדה שהקורס הזה הציב אתגרי למידה ופעולה לא שגרתיים בפני כולנו, היה כבר נושא שמעורר אי וודאות, חרדה, התנגדות, כמו גם סקרנות, התלהבות, מוטיבציה. בקורס שגרתי אין מקום רב לתחושות הללו. לקורס יש בד”כ סילבוס אשר נכתב באופן חד צדדי על ידי המרצה, והסטודנטים לומדים אותו, כך או כך, עם או בלי התלהבות/התנגדות. במקרה הנוכחי היה לנו ברור שהתחושות האישיות (של משתתפי הקורס – הצוות והסטודנטים כאחד) אינן רק מרכיב שילווה את הקורס, אלא יהווה בסיס חשוב ללמידה. האינטרוספקציה – היכולת להתבונן פנימה ולהבין התרחשויות אישיות, אינו כלי פסיכולוגי בלבד, הוא כלי ניהולי חשוב יותר ויותר בתקופתנו. מנהל טוב מסוגל להתבונן לסביבה כמו גם לתוך עצמו, ולהבין מתוך המכלול כיצד עליו לפעול. עם זאת, מיומנות של אינטרוספקציה איננה מיומנות שניתן ללמוד בכלים השגרתיים שאנו מורגלים בהם באקדמיה. למידה מתוך התנסות היא הדרך היחידה שדרכה אפשר לפתח מיומנות זו. לכן, גם אם זו לא הוגדרה כמטרת עליונה ומרכזית בקורס שלנו, סברנו שמתוך התהליכים שיתרחשו בקורס, נשיג גם למידה של מיומנויות ניהוליות שלרוב אינן מקבלות דגש בקורסים אחרים: אינטרוספקציה, התנהלות במצבי אי וודאות, עבודה בצוותים וירטואליים, מציאת פתרונות יצירתיים למצבים שנוצרים תוך כדי התנסות, וכו’. קריאתם של הפוסטים והתגובות שהלכו והצטברו לאורך הקורס מראים שאכן לצד המטלות הפורמאליות שעסקנו בהן, התהליכים הפסיכולוגיים ברמת הפרט והקבוצה צצו ועלו, וכולנו פעלנו עימם ולאורם, בין אם מתוך הבנה ואינטרוספקציה, ובין אם מתוך הזרימה הטבעית שפשוט מתרחשת מאליה במצבים כאלה. עם זאת, אני מקווה שכעת, בסיום הקורס, אוכל לעבור ברוגע וללא לחץ האירועים, שוב על כל הטקסטים של הקורס, ולהבין יותר לעומק את התהליך שעברנו כולנו. אני מקווה שכל אחד מכם, בצורה כזו או אחרת, יעשה גם הוא תהליך דומה של התבוננות, שכן זהו רכיב חשוב של הלמידה ההתנסותית.
זמן לא רב לאחר תחילת הסמסטר טסתי לכמה ימים לכנס באיטליה. הכנס היה מפגש רב לאומי של חוקרים ומנחים מכל העולם שעוסקים במודל יחסי הקבוצות של טביסטוק. במהלך הכנס הייתי שותף להצגה של מאמר משותף עם עמיתים שעובדים איתי, על סדנה מסוימת שאנו מעבירים במסגרת המכללה למינהל בשנים האחרונות. לב הסדנה עוסק בלמידה מתוך התנסות, והשאלה המרכזית ששאלנו את עצמנו סביב המאמר שהצגנו היה, איזה חלק יש ללמידה מתוך התנסות בתוך מסגרת הלמידה האקדמית. עם זאת, חלק לא פחות חשוב היתה השאלה, עד כמה חשובה התנסות או חווית הלמידה, מעבר ללמידה ההתנסותית. כלומר, פעמים רבות אנשים חשים בסיומו של תהליך למידה התנסותית שקרו להם דברים משמעותיים, שהם עברו חוויה רגשית וקוגניטיבית לא שגרתית, שמשאירה בהם חותם ומשמעות. עם זאת, פעמים רבות זו חוויה של “זר לא יבין”, כלומר, שקשה להסביר למישהו אחר מה בדיוק קרה, ולפיכך, קשה גם להסביר לעצמי, איזו למידה נוצרה באמת. הטענה המרכזית שהיתה לנו במאמר היא שבמסגרת אקדמית, שבה לשאלה “מה למדתי”? יש חשיבות רבה, מסגרת הלמידה מתוך התנסות אינה יכולה להסתפק רק ביצירת אפקט וחוויה משמעותיים, אלא שנדרשת בסוף הדרך גם יכולת אינטרוספקציה שמתרגמת עבור העצמי את החוויה להסבר משמעותי מספיק שיכול להגדיר “מה למדתי”, “מה אני לוקח הלאה מתוך הלמידה הזו”, “אילו מיומנויות הבנתי שעוד חסרים לי”, וכל רכיבי תובנה והבנה מסוג זה שיכולים לעלות.
בסיום הקורס הנוכחי, אני מתבונן על שני הצירים התיאורטיים שמתוכם התפתחה הפלטפורמה הנוכחית, הן הציר של האינטרנט, הרשתות החברתיות, השיווק מפה לאוזן, ניהול צוותים וירטואליים, וניהול כללי בתקופת הווב2 שבה אנו חיים, והן כמובן כל הציר של הלמידה ההתנסותית כפי שכתבתי עליו. אני חש שעברתי חוויה משמעותית בשני הצירים הללו. למדתי מתוך ההתנהלות שלי ושל כל משתתפי הקורס רבות, הן על התנהגות צרכנים וניהול בתקופת ווב2, והן על האופן בו למידה מתרחשת או נבלמת. עם זאת, אני חש שיש לי עוד מקום רב ללמידה והבנה לגבי הרכיב השני: התובנה והאינטרוספקציה לגבי מה בדיוק התרחש כאן. יש בכך כמובן גם משהו מטריד, כיוון שאני בוודאי מייצג תחושה של כל משתתפי הקורס – אתם הסטודנטים, שכידוע לכולנו, סיימו בהצלחה את הקורס. ברוב הקורסים האקדמיים, אחרי המעבר בהצלחה של המבחן או עבודת הסיום, המרצה יכול לסכם לעצמו את חווית הלמידה בסמסטר עם מסקנות ברורות (יחסית) עד כמה משימות הלמידה והידע הסתיימו בהצלחה. במקרה הנוכחי, למרות שהמטלות הפורמאליות הסתיימו, לב הלמידה, זו שאני חותר אליך לפחות, נשארת עמומה ואולי נתונה לציון היחסי שכל אחד מאיתנו נותן לעצמו, עד כמה באמת למד ולקח עימו צידה לעתיד.
אני יכול להרגיע את עצמי בכך, שלמעשה, למרות שלמידה מתוך התנסות אינה מוגדרת ביעדיו של קורס “רגיל”, הרי שלמעשה המטרה הנ”ל היא זו המרכזית של כל קורס אקדמי. הרי כולנו מודעים לכך שבסוף התואר הסטודנטים לא זוכרים 99% מחומר הלימוד (פחות או יותר). אישית, אני יכול להוסיף את דעתי – ש”טוב שכך”. לחומר עצמו שנלמד בתוך מסגרת הקורסים השונים, אין, ברוב המקרים, חשיבות רבה להמשך חייו המקצועיים של הסטודנט. מאחר והמשפטים הללו נשמעים כמו ניסור אגרסיבי של הענף שעליו אני יושב כמרצה באקדמיה, אולי אנסה להבהיר את דברי, ולהגדיר כיצד אני תופס את מטרת הלימוד באקדמיה, וכיצד הוא שונה מלימוד של “מקצוע”: בעיני, מטרת הלימודים האקדמיים היא להביא את הסטודנט לאחר לימודיו ליכולת טובה יותר לחשוב ולהתמודד עם משימות בעולם, ובמיוחד עם משימות חדשות שטרם התמודד איתם. אני חושב שזו מטרה ראויה לכל בוגר אקדמיה, ולמנהלים במיוחד. מטרת הלימודים האקדמיים, לדעתי, אינה הקניה של ידע מקצועי או מיומנות לפעולה כזו או אחרת. אם הייתי רוצה להקנות למישהו ידע מקצועי הייתי שולח אותו לקורס מרוכז של משרד העבודה שבו יוכלו טכנאים ללמד אותו בקצרה ועם הרבה פחות מאמץ את הדברים הספציפיים שנחוצים לו לצורך ביצוע משימה מסויימת בעבודתו. אז מדוע ללמד מקצועות אלו באקדמיה? מסיבה מאוד פשוטה – כדי שאדם יישב באקדמיה ויתאמן על התמודדות עם פעולות חשיבה והתמודדות עם משימות חדשות בעולם, צריך לספק לו מוטיבציה, וזו מגיעה בדמות הלמידה המקצועית. בקיצור, אתם החלטתם ללמוד מינהל עסקים כי התחום הזה מעניין אתכם יותר מתחומים אחרים (מבחינה אקדמית או יישומית) ולכן יש לכם מוטיבציה גבוהה לעבור את הקורסים השונים. כ”בונוס משני” אתם לומדים מקצוע ומיומנויות מקצועיות, זה בסדר גמור מבחינתי, אבל הדבר המרכזי שקורה במקביל הוא שאתם מתאמנים לקראת המטרה האקדמית הגבוהה יותר: אתם חושבים, קוראים, מתמודדים עם חומר ומצבים חדשים – המוח שלכם מאומן ומיומן יותר למחקר, אינטרוספקציה והבנה של תהליכים בעולם. מכאן, שלתוכן עצמו של הקורסים, אין מבחינתי חשיבות רבה. למי שיש צורך בחומר הקונקרטי לטובת משימות בחיים החיצוניים – שישמור אותו בזכרון, את כל השאר אפשר פשוט לשכוח. המשימה המרכזית היתה (לשיטתי) למידה מתוך התנסות, כך שככל שההתמודדות הרגשית והקוגניטיבית שהסטודנט השקיע בקורס, היתה משמעותית יותר, כך מטרות הקורס הושגו באופן הטוב ביותר. לכן, תיאורטית, אם הקורס הנוכחי היה עוסק בפילוסופיה לטינית של המאה ה-14 (אם ישנו מקצוע כזה), זה היה חשוב מבחינה אקדמית, לא פחות מקורס בשיווק, מימון או משאבי אנוש, כל עוד המוטיבציה וההשקעה של הסטודנטים בקורס היתה גבוהה ומשמעותית.
כך שכאן המקום לשאול, האם הקורס הזה סיפק את התנאים המתאימים למוטיבציה ועניין, כדי לגרום למי שהיה שותף לו במהלך הסמסטר הקודם, לעבור את “האימון המוחי”, שקורס אקדמי “טוב” אמור ליצור.
אישית, לפחות לפי החוויה שאני עברתי הסמסטר, אני חושב שהתוצר הוא לפחות “טוב דיו” כמו שאומר הפסיכואנליטיקאי הידוע ויניקוט. הוא משתמש בביטוי “אמא טובה דייה” לשאלה איזו אמא מבצעת את תפקידה כאם בצורה טובה, וכמענה לדרישות הפרפקציוניסטיות של תקופתנו מכולם (ובמיוחד מאמהות) להיות “מושלמות”, הוא מציב דרישות צנועות ואומר שיש תנאים בסיסיים שהורה מקיים, ועשוי לקבל ציון “עובר” או “טוב דיו” (Good enough) על ביצוע משימתו כהורה.
אז באנלוגיה לויניקוט, אישית אני מודה שיש בי את התכונה לביקורת עצמית, ו”טוב דיו” אינו “טוב דיו” בשבילי בד”כ. אני מוכן להתבונן בסיפוק “טוב דיו” על התהליך שעברנו כאן כולנו בסמסטר האחרון, ואני מרגיש שעם כל המורכבות שהתהליך הזה היה כרוך בו, אני שמח שהייתי שותף ומוביל של הקורס הזה, ואני בטוח שעם הזמן, הלמידה וההתנסות שעברתי כאן עוד יבשילו ללמידות ותובנות נוספות, כמו גם לצמיחה ופיתוח של התנסויות נוספות, הן עבור עצמי, והן עבור המכללה והסטודנטים.
תודה שהייתם שותפים לתהליך הזה, אני בטוח שאת חלקכם עוד אפגש באופן כזה או אחר לאורך הדרך, וכמובן תודה אחרונה לקרן ליפינסקי, רם ברכה, וכל הצוות הגדול שהיה שותף לתהליך.
שלכם
אורן
